”חמש דקות אני חוזר“, אמר רמי לאיריס, אשתו.
ויצא מהבית.
לצד האנשים שהציל, רמי נשא איתו מהשטח גם את אלה שלא הצליח להציל.
את המראות, את הקולות ואת הרגעים שאינם מרפים.
כשהיום ההוא הסתיים, התחיל מאבק אחר.
ההתמודדות עם הטראומה, הטיפולים, החשיפה הציבורית.
והפער שבין האדם שרבים ראו בו סמל, לבין האדם שנשאר לבדו עם הזיכרונות.
”5 דקות אני חוזר“ מביא את הסיפור מבפנים, לראשונה.
מרגעי ההצלה בשבעה באוקטובר ועד למחיר הנפשי שבא אחריהם.
זה סיפור על אדם שיצא מביתו כדי להציל חיים.
והוא חזר הביתה כשחייו שלו השתנו לעד.

אני מחנה את האוטו באחד השבילים הצמודים לוואדי.
לא במקום בולט, וגם לא קרוב מדי.
במקום שרק מי שמכיר את השטח יודע לעצור בו.
אני יוצא בשקט וסוגר את הדלת לאט.
הלב שלי כבר דופק, עוד לפני שהגוף מבין למה.
אני רץ כמה מטרים קדימה.
ואז אני רואה אותה. את עמית.
רצף האירועים מהטלפון הראשון ב־06:45 ועד סוף היום השני.
השבילים, הרכב הפרטי, והאנשים שחיכו שמישהו ימצא אותם.
המראות, הקולות והרגעים שאינם מרפים.
רמי לא מייפה ולא מדלג.
ההתמודדות עם הטראומה, הטיפולים והחשיפה הציבורית.
הפער שבין האדם שרבים ראו בו סמל לבין האדם שנשאר לבדו עם הזיכרונות.
איריס והילדים, והבית שאליו הוא חזר אחרי יומיים.
מה זה עשה להם.
אתה הצלת לנו את החיים!
אני לא מצליחה לתפוס את האומץ והאכפתיות שלך, לסייר ככה בשטחי אש ולא לוותר.
אתה נשמה טהורה.
פשוט תודה, תודה, תודה.
רמי, אין לי מילים שיוכלו להודות לך.
ענית לי לטלפון עם כל הבלגן הזה, והצלת את אחי וחברים שלו.
אתה גיבור ישראל.
בשמי ובשם כל המשפחה שלי אנחנו מודים לך.
ותדע שיש לך בית חם בנתניה לכל דבר שתצטרך.
